לפני מספר ימים קיבלתי את התעודה כמתנדב של ה שירות טלפוני של המכללה הרשמית לפסיכולוגיה של מדריד. ברגעים אלו של “נורמלי חדש” זה היה תזכורת לרגעי הכליאה המסובכים, בין מרץ למאי השנה 2020. ומהרוגע (זְמַנִי) מַמָשִׁי, אני חושב שזה זמן טוב לעבד את מה שחוויתי. וארבע מילים באות אליי לסמל את זה: המחויבות, סיבולת, ענווה ומודעות.

כשהתחיל הנעילה השאלה הבסיסית שלי הייתה “איך אני יכול לתרום??”. מ-Espirales ייעוץ לילדים קיבלנו הרבה בקשות שהצלחנו להשתתף בהן, אבל זה יהיה הנושא של ערך אחר בבלוג. אבל, באותו הזמן, היה מימד אחר, מהתנדבות, מה רצית להציע?. בין ה שירותים ומשאבים רבים מי הציע את המכללה הרשמית לפסיכולוגיה של מדריד, טיפול טלפוני לאנשים שהיו צריכים את זה התאים לי מאוד. משם, הרגשתי כבוד להשתייך לארגון הזה שהיה קרוב לאזרחים ככל שהמשאבים שלו אפשרו.. זה מבחינתי קשור לפסיכולוגיה, מלבד המקצוע שלי, גם מניח א המחויבות לרווחתם של יחידים וקהילות. ראינו מחויבות של אנשים רבים וקבוצות מקצועיות רבות, וזה היה שלנו: להציע הקשבה ותמיכה למי שצריך.

תחילת השירות הטלפוני הייתה אינטנסיבית עבורי. השיחות לא היו רבות, אבל כן ארוך ומורכב. מאבל על מותם של אנשים ועד לקשיים נפשיים חמורים. וההערצה שלי ליכולת סיבולת של כל אדם ששרתתי. אני אוהב לומר “כּוֹשֵׁר הִתאוֹשְׁשׁוּת”, המילה הזו שאנחנו כל כך אוהבים בפסיכולוגיה. אבל “כּוֹשֵׁר הִתאוֹשְׁשׁוּת” זה מרמז “לְהִתְנַגֵד” ו “מַהֲדוּרָה מְחוּדֶשֶׁת”, ובשיחת טלפון אחת לאדם יצא לי לראות רק את החלק שלו “לְהִתְנַגֵד”. כשאני רואה את ההרפיה הנוכחית מול אמצעים סניטריים, אני זוכר כל אדם שהשתתפתי בו, עם רמת הסבל שלך, ואני תוהה איך הם יחיו את זה. האם הם חשים את התסכול מכך שזה לא נעשה טוב יותר בזמנו?? האם הם ייהנו מקצת מנוחה ומגע? הזיכרון שלי הוא עם אותם אנשים שעברו תקופה כל כך גרועה, ושהם יצטרכו למצוא כוח להמשיך להתנגד ו, בתקווה, להגיע לחוסן ולבנות מחדש.

כל החוויות האלה התעוררו בי הרבה ענווה. נגיף הקורונה הוא בדרך כלל קריאה למצפון, שכבני אדם אנחנו שוקלים איך אנחנו עושים בעולם ומחפשים דרכים להשתפר. בשבילי, בתור פסיכולוג, כל החוויות הללו מניחות תרופה של ענווה. יש כל כך הרבה סבל שאני לא אוכל לטפל בו, אלא למי שמגיע, הגיע. יש אנשים עם כל כך הרבה קשיים בבריאות הנפשית שאני לא יודע איך ללוות אותם, ואני צריך להמשיך להתאמן. ויש כל כך הרבה דברים לשפר שלפעמים אני מוצא את זה חסר תקווה, אבל המחויבות שלי היא להמשיך לטפח תקווה.

וזה, עוד פעם אחת, החוויה הייתה עבורי קריאה ל מוּדָעוּת. מול סבל אנושי, יש צורך להיות לא רק כמקצוען, אלא גם כאדם. קשר אנושי, שכל כך התגעגענו במהלך הכליאה, הוא מקור לרווחה (כאשר זה מתרחש במערכות יחסים בריאות). תשומת לב פסיכולוגית הייתה בשבילי להיות שם, עם אמפתיה וגם עם הפגיעות שלי (אלא לקחת אחריות על מה שאני חי).

וכל החוויות האלה מביאות לי עכשיו הכרת תודה, שניהם לשוטר מדריד, במיוחד אלה שהובילו את התהליך, כמו אלה שהיו להם אומץ להתקשר ולסמוך על אלה מאיתנו שהשתתפו בהם. הערכתי לכל אותם אנשים על האומץ שלהם.

ואיחולי הטובים לשלב החדש הזה.

F. חבייר רומיאו