אלו הם ימים מרגשים מאוד בקרב אלו מאיתנו שמכירים ומתרגלים את תקשורת לא אלימה. מרשל B. רוזנברג, אלברטו רודריגז, העבר נפטר 7 פבואר 2015 בגיל 80 שנים (חגגנו את יום הולדתו לפני כמה חודשים בפוסט הזה), ואלו מאיתנו שהכירו אותו וגם אלה מאיתנו שלמדו את המודל שלו בכלל עושים משהו שהוא לימד אותנו: לחגוג את האירועים שענו על הצרכים שלנו ולאפשר לעצמנו להתאבל על האירועים שהותירו את הצרכים שלנו ללא מענה.

היה לי העונג להתאמן איתו במהלך תשעת הימים של האימון האינטנסיבי הבינלאומי (אימון אינטנסיבי בינלאומי, אני זה) משוויץ ביולי ואוגוסט 2008. התמונה שיש לי עם מרשל ואשתו ולנטינה היא מהמערך הזה., עם תוספת סמליות של נוכחותם של שני בנים בלתי מזוהים וילדה ברקע, שמתחבר לעידוד שנתן לי מרשל בעבודתי עם ילדים, ומתבגר (קרא פרטים נוספים בערך המקורי).

בימים אלו, שבו קראתי את ההודעות וההנצחות השונות שהתרחשו בקהילת התקשורת הבלתי אלימה, גם ניצלתי את ההזדמנות לקרוא שוב את ההערות של מה שחוויתי באותם ימים איתו (ובחברת מאמנים נוספים ושאר המשתתפים). ובהמשך יגיע הזמן לקרוא מחדש את כל יצירותיו, כדרך לרענן ולכבד את עבודתם.

מרשל רוזנברג פעל ליצירת עולם אנושי יותר, לגלות את היבטי החיים והצמיחה גם במעשים הכי לא מובנים. המשפט הבסיסי שלו הוא “אלימות היא ביטוי טרגי לצרכים שלא נענו”, והשיטה שלו, תקשורת לא אלימה, דרך להקשיב ולנסח מחדש ביטויים עד למציאת פתרונות בהם כל הצדדים מנצחים.

אני מוצא את הדגש של מרשל על שינוי חברתי מעשיר במיוחד., הוא לא רצה שתקשורת לא אלימה תשרת כך שאנשים יישארו רגועים בחייהם. העבודה מתחילה בתוך כל אדם, אבל אתה לא יכול להישאר שם, הוא חייב להגיע למבנים השונים (כַּלְכָּלִי, חֶברָתִי, מדיניות, חינוכית…) ולהפוך אותם על ידי האנשה שלהם. כפי שהוא עצמו סיפר לנו בשוויץ: “הפעולה שלנו דומה לזו של מי שרואה תינוק נופל על מפל ומציל אותו., ורואה אחר ומציל אותו, ורואה אחר ומציל אותו… בשלב מסוים זה יהיה נוח לאותו אדם לתהות מי זורק תינוקות ולטפס על המפל כדי להימנע מכך”.

מלבד עבודתו הכתובה (יותר מתריסר ספרים, ביניהם תקשורת לא אלימה. שפה של חיים) וקטעי וידאו והקלטות של הסדנות שלהם והשירים שלהם, עלי מרשל היוו מרכז תקשורת לא אלימה (מרכז לתקשורת לא אלימה), עם היסטוריה של עשרות שנות עבודה, וזה עובד בלעדיו בשנים האחרונות. זה גם משאיר מאות מאמנים מוסמכים כך שהמודל שלו ממשיך להיות משודר בנאמנות ועשרות אלפי מתרגלים שמנסים לשפוך קצת אור על הקונפליקטים היומיומיים שלנו.. זה משהו לחגוג.

באותו הזמן, מותו מותיר חלל. הידיעה שהוא מת בביתו שלו מלווה באשתו ולנטינה וילדיהם היא נחמה קלה.. אנחנו יודעים שכבר לא נראה אותו מייצג מצבי עימות חדשים, שלא נשמע שירים חדשים, שהוא לא יכתוב ספרים חדשים. ולפני כן, נותר רק לקבל בחמלה את הכאב והעצב שמופיעים.

רק על ידי שילוב החוויה השלמה נוכל להתקדם במלואו, שילוב של מה שהתקבל ממרשל והסתכלות, מרגע לרגע, איך לעדכן אותו בצורה מעשירה לכולם.

בחגיגה ובאבל,

חבייר